מילון המונחים של Wine Depot יעזור לכם לחדד את החיפוש אחר המוצר שמתאים לכם או סתם להרחיב את האופקים בתחום אלכוהול, שמן זית, סיגרים וקפה. הקליקו על הנושא שמסקרן אתכם ותגיעו ישר לתוכן מילון המונחים.

את המידע העצום על יין זיקקנו בנפרד ב"הכול על יין" שנמצא בסרגל הימני. שם תמצאו מהו יין, כיצד להגישו ועוד...

עץ הזית מניב פרי בראשית החורף. בסוף העונה מגיעים הזיתים להבשלה מלאה, ואז משתנה צבעם הירוק לשחור. כיום מבחינים בין זנים להפקת שמן לבין זנים למאכל. עם הידועים שבהם נימנים הזנים: סורי, מנזנילו, נבאלי וברנע.

 שמן זית בישראל
הזית נימנה עם שבעת המינים שבהם התברכה ארץ-ישראל: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח).

הסטוריה
השימוש בזית כעץ פרי החל בארץ בתקופה הניאוליתית לפני כשבעת אלפים שנה. ברחבי הארץ התגלו שרידים של מאות בתי-בד עתיקים לעצירת שמן, רובם - למן תקופת הברזל (מאות ט'-ח' לפנה"ס) ועד ימינו.

עץ הזית הפך להיות ממאפייני הנוף של ארץ-ישראל, סמל חשוב לשורשיות והתגלמות של תקווה. היונה נשאה "עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח, יא). ענף הזית הפך סמל לשלום בארץ ובעמים, ומעטר כיום את סימלה של מדינת ישראל.

מטעי הזיתים נפוצים כיום בעיקר בהרי השומרון והגליל. בימי קדם גידלו זיתים כמעט בכל אזורי הארץ, כפי שמעידה תפוצת בתי-הבד.



********************
סיגרים

הרכב הסיגר
מילוי  העלים שאחראיים על חוזק הסיגר, הבעירה והטעם.
ישנם שלושה סוגים של עלי מילוי:
1. ליגרו אחראי על הטעם (full aroma), מקורו בחלק העליון של צמח הטבק.
2. סקו אחראי על הטעם היותר עדין של הסיגר, מקורו בחלקו האמצעי של צמח הטבק.
3. ואלדו אחראי בעיקר על הביערה של הסיגר, ומקורו בתחתית צמח הטבק.

אוגד  העלה שמחזיק  את עלי המילוי על מנת שלא יתפרקו.

עטיף  העלה החיצוני שעוטף את הסיגר, היקר מבין כל העלים שמרכיבים את הסיגר, משפיע מעט מאוד על טעמו. העלים שמשמשים לעטיף גדלים בצל (shade grown) ותחת פיקוח הדוק, בניגוד לעלי המילוי הגדלים בשמש. העלים מחלקו העליון של הצמח יהיו כהים יותר בהשוואה לאלו הצומחים בחלקו התחתון.
צבע המעטפת אינו משפיע על טעמו של הסיגר, הטעם נקבע אך ורק על פי תערובת המילוי.

הקרקע
ההבדל העיקרי בין טבק קובני לאחרים (מהרפובליקה הדומיניקנית או מהונדורס) הוא בסוג הקרקע ולא בדרך הייצור. בקובה ישנם התנאים האידאליים לגידול הטבק.

גודל הסיגר
- אינו מעיד על אופן הבעירה או קלות העישון.
- סיגר גדול אינו בהכרח חזק יותר. הטעם יהיה בהחלט מורכב יותר, אך ניתן להציעו גם למעשן מתחיל.
- סיגר קטן מצריך אותם תהליכי גידול כמו סיגר גדול. אין להציעו באופן אוטומטי למעשן מתחיל.

חוזק - טעם - ארומה
חוזקו של הטבק אינו מעיד בהכרח על טעם חריף, אלא יכול להעיד על ארומה גבוהה וטעמים עשירים של הטבק.

אריזה
אינה מעידה על איכות. סיגרים הנארזים בקופאה, צלופן (באנדל) או טיובס עברו אותם תהליכי ייצור ובקרת איכות. הסיבה לשימוש באריזות שונות היא בעיקר הוזלת עלויות (באנדל) או שמירה אידאלית על איכות הסיגר (קופסת קבינט).

מחיר
אינו מעיד בהכרח על איכות הסיגר.
המחיר נקבע יחסית לכמות הטבק ששימשה בייצור הסיגר.
המחיר נקבע בהתאם לאריזת הסיגר (באנדל, קופסת עץ וכו').
עליי הטבק היפים ביותר נבחרים עבור סיגרים בינוניים או גדולים, לכן סיגר קטן יהיה נחות בהשוואה לסיגר גדול יותר.

ניקוטין
בשל תסיסת הטבק בתהליך הייצור הוא מאבד חלק גדול מהניקוטין והזפת שבו. מסיבה זו עישון הסיגר מזיק פחות לבריאות מאשר עישון סיגרייה או מקטרת. בנוסף, אין שואפים את העשן לריאות.

שמנוניות
בוהק מראה וגמישות במגע מעידים על שמירה טובה של הסיגר.

טריות
בעת לחיצה עדינה על הסיגר, הסיגר יהיה גמיש למגע ויחזור לצורתו המקורית במהירות.

Foid - Divin - Purin
Foid: השליש הראשון של הסיגר, בדרך כלל בעל טעם עדין.
Divin: השליש השני של הסיגר, הטעם והארומה של הסיגר בשיאם.
Purin: השליש האחרון של הסיגר, ריכוז אחרון של טעמי הסיגר לפני סיומו, טעמים מעט חריפים יותר.

תנאים לשמירת הסיגרים
את הסיגר יש לשמור בתנאי אחסון מסוימים. התנאים האידיאליים לשמירה על הסיגר הם בטמפרטורה של 20 מעלות ו-70% לחות.
הסיגרים נשמרים ביומידור - תיבה לאחסון סיגרים שעשויה מעץ אלון ספרדי,
                                         שבו יש תנאי הטמפרטורה והלחות מתאימים.
                     או בחדר לחות -חדר בעל תנאי לחות המיועד לאחסון
                                            והצגת כמויות גדולות של קופסאות סיגרים.

גודל מבוקש
קורונה - הגודל הבסיסי, סיגר קצר יחסית ובעל קוטר קטן, עישון של כ-45 דקות.
             ישנן צורות שונות של קורונה, למשל פטיט קורונה (קורונה קצרה)
             וקורונה גרנדה (קורונה ארוכה).
רובוסטו - הגודל הפופולארי ביותר כיום בקרב מעשני הסיגרים. סיגר קצר
             אך בעל קוטר גדול, משך העישון כשעה. צורות נוספות של הרובוסטו הן
             פטיט רובוסטו (רובוסטו קצר) ורובוסטו אקסטרה (רובוסטו ארוך).
טורפדו - סיגרים בעלי שפיץ קלים לזיהוי, נקראים פירמיד. סיגר ארוך יחסית
             בעל קוטר גדול, נחשב סיגר חזק לעישון ומתאים יותר לבעל ניסיון.
             משך עישון כשעה וחצי.
צ'רצ'יל - הגודל המפורסם ביותר, נקרא על שמו של וינסטון צ'רצ'יל מנהיגה של בריטניה.
             סיגר ארוך בעל קוטר יחסית גדול, נחשב לסיגר יקר בדרך כלל בגלל גודלם של
             העלים וכמות הטבק. משך עישון כשעה וחצי.
דאבל קורונה - גודל שנחשב לאיכותי ביותר, סיגרים מורכבים מאוד בטעמיהם,
            סיגרים יקרים בגלל כמות הטבק וגודלם של העלים. משך העישון כשעתיים.

מותגים מובילים
קוהיבה- קוהיבה נוצר בשנת 1966 כמותג הראשון לשימוש דיפלומטי בלבד. משנת 1982 הוא נחשף לקהל הרחב בשלושה גדלים קלאסיים: לנסרוס, קורונס אספסיאלס ופנטלאס. שלושה גדלים נוספים יוצרו משנת 1989: אספלנידוס, רובוסטו ואקסקיסטוס. בשנת 1992 נוספו חמישה גדלים נוספים: סדרת הסיגלו, לציון 500 שנה לגילוי אמריקה. קוהיבה הוא המותג המוכר והאיכותי ביותר שקיים. חוזק בינוי עד חזק.

מונטה קריסטו - הוצג בשנת 1935 על ידי חברת ה. אופמן. הופיע בתחילה בחמישה גדלים שאליהם נוספו בתחילת שנות ה-70 גדלים נוספים. מותג בעל טעם מיוחד ומענג שנחשב למותג הנמכר ביותר בקרב הסיגרים הקובניים. חוזק בינוי עד חזק.

רומיאו וג'ולייט - מותג זה נוסד בשנת 1875 ונקרא על שם הרומן המפורסם אשר הוקרא למגלגלי הסיגרים בזמן העבודה. מותג פופולרי מאוד בכל העולם. חוזק בינוני.

הויו דה מונטריי - מותג שנוצר בשנת 1860 על ידי חוזה ג'נר. מותג מוכר היטב בקרב מעשני הסיגריים, בייחוד בזכות סיגר האפיקור מס' 2 (רובוסטו) וגודל הדאבל קורונה. חוזק בינוני.

פרטגאס - בשנת 1845 פתח דון חיימה פרטגאס לראשונה את שערי מפעלו המפורסם. מאז ועד היום מיוצרים שם הסיגרים. מותג מוערך מאוד. הסיגר המפורם ביותר הוא פרטגס סדרה D מס' 4. חוזק בינוני עד חזק.

טרינידד - מותג ההוואנה המסתורי ביותר. היה שמור למתנות מטעם הממשל הקובני משנת 1969-1998, שנה שבה נחשף לציבור הרחב. בתחילה נחשף רק גודל אחד: פונדדורס. בשנים האחרונות נוספו 3 גדלים נוספים. מותג זה מיוצר על ידי חברת קוהיבה במפעלה האקסקלוסיבי "אל לגיטו". נחשב לאיכותי ביותר. חוזק בינוני. 

********************
קפה 

מקור השם קפה הוא במילה הערבית קהווה (قهوة), שהינו קיצור השם קהוות אל-בּוּן – יין הפול. סוברים שמקורו של שם זה בממלכת קאפא שבאתיופיה, שהיא כנראה מקורו של צמח הקפה. בקאפא עצמה מכנים את הקפה 'בון' או 'בונא'.

קפה ערבי (Coffea arabica), המין הנפוץ ביותר של צמח הקפה, הוא שיח ירוק עד שמקורו באתיופיה. מינים אחרים של הצמח, C. liberica וC. robusta, התגלו בטבע באזורים שונים של אפריקה.

הכנת קפה

ישנן מספר דרכים להפיק את תמצית הקפה מהפולים הטחונים, ובהתאם להן מספר דרכים להכנת משקאות המבוססים על קפה.

קפה טורקי

הדרך הבסיסית והעתיקה ביותר של הכנת קפה, שמקורה במזרח התיכון. שיטה זו מבוססת על טחינה ידנית של הפולים באמצעות מכתש ועלי, ובישול האבקה המתקבלת בצורה מבוקרת. הבעיה בשיטה זו היא שהשמנים הארומטיים נוטים להתנדף בעת הבישול ולכן נדרשים כלים מיוחדים ומידה רבה של מיומנות לביצוע נכון של התהליך. יחד עם זאת, הכנת משקה קפה בצורה זו ממצה מהאבקה את המידה הרבה ביותר של השמנים הארומטיים וכך מתקבל המשקה בעל הטעם והארומה החזקים ביותר.

קפה "בוץ"

דרך פשוטה יותר להכין משקה קפה היא לחלוט את הפולים הטחונים במים, בטמפרטורה של מעל 90 מעלות צלזיוס. שיטה זו מבוססת על תהליך של דיפוזיה. השמנים הארומטיים מפעפעים מתוך שברי הפולים אל תוך המים, ובסופו של דבר האבקה, שנעשית כבדה יותר, שוקעת לתחתית הכלי. יתרונה של שיטה זו הוא שהיא אינה דורשת כלים מיוחדים; ניתן לבצע את החליטה ישירות בכוס שממנה שותים. עם זאת, התוצאה המתקבלת פחות ארומטית מאשר על ידי בישול מיומן של האבקה.

פרקולטור

שיטה משוכללת יותר לביצוע הדיפוזיה, המונעת את היווצרות משקע ה"בוץ", נעשית על ידי הנחת האבקה בכלי מיוחד שתחתיתו היא מעין פילטר (מסנן) עשוי נייר. מניחים את הכלי על הכוס ומוזגים את המים החמים לתוכו, והטיפות של המים החמים עם השמנים הארומטיים שפעפעו לתוכם מטפטפים לתוך הכוס, כאשר המשקע נשאר בפילטר.

אספרסו

הדרך המודרנית והמשוכללת ביותר להכנת קפה היא שימוש במכונת האספרסו. למעשה, מדובר בשני תהליכים שונים במקצת המפיקים תוצאה דומה. בשיטה המקובלות יותר שהומצאה בצרפת בשנת 1922, מזרימים קיטור בלחץ גבוה (כ-9 אטמוספרות לפחות), דרך אבקה דחוסה של פולי קפה טחונים במשך זמן של כ-25 שניות. את האבקה מניחים בתוך מסננת המותאמת למידה אחת של אספרסו (כ-7 גרם) או לשתי מידות. הקיטור מתעבה על האבקה ובתוך כך מתקרר מ-100 לכ-90 מעלות וממצה מהאבקה את השמנים הארומטיים. לעומת זאת במכונת האספרסו שהומצאה על ידי אקילה גאג'ה האיטלקי (שרשם פטנט עליה בשנת 1938), הקיטור מעובה באמצעות בוכנת לחץ לפני המגע עם הקפה. בשתי השיטות התוצאה היא תמצית חזקה וארומטית, המכוסה בשכבת קצף המכונה "קרמה". את התמצית ניתן לשתות ישירות, או להשתמש בה כבסיס להכנת משקאות קפה אחרים, כמו קפוצ'ינו ולאטה.

מוקה

אפשרות נוספת להכנת קפה הינה "מקינטה". מקינטה היא מעין קומקום, אשר מחולק לשלושה חלקים: החלק התחתון הוא המיכל, אשר אליו מכניסים כמות מדודה של מים קרים.

החלק האמצעי הינו משפך, שבבסיסו מסננת. במסננת זו ממלאים קפה טחון, כאשר חשוב מאוד לא לדחוס את הקפה.

החלק העליון הוא המיכל, אשר אליו נשפך הקפה המוכן.

הפעולה נעשית, כשהמקינטה ממוקמת על הגז, כאשר קוטר הלהבה אינו עובר את קוטר תחתית המקינטה. כאשר מגיעים המים לחום המתאים, הם עוברים דרך מנת הקפה הטחון וחולטים אותו, ומשם מתפרצים אל החלק העליון.

מקינטה יכולה להגיע בגדלים שונים (נמדד לפי כוסות) ובדגמים שונים (בריקה, מוקה אספרסו וכיו"ב). טעות נפוצה היא לחשוב כי מקינטה מפיקה אספרסו, בעוד המקינטה מפיקה משקה בשם הייחודי מוקה.

קפה נמס

קפה נמס הוא משקה קפה המוכן מערבוב של אבקה עם מים או חלב, קפה נמס ידוע גם בשם "נס קפה", שנגזר משם המותג "נסקפה" של חברת נסטלה. הקפה הנמס הומצא בשנת 1900 בשיקגו. האבקה מיוצרת מפולי קפה קלויים. הללו נטחנים עד דק ואחר מבושלים. בעזרת לחץ נמוך וטמפרטורה גבוהה, מתאדים המים בחלקם ונותר נוזל קפה בריכוז גבוה. מכאן עשוי הנוזל לעבור אחד משני תהליכים שונים:

• ייבוש בריסוס - הנוזל מרוסס לתוך מגדלי ייבוש ויוצר חלקיקים בגודל של 0.3 מ"מ.
• ייבוש בהקפאה - הנוזל מוקפא לגבישים המיובשים בתוך ואקום. שיטה זו יוצרת קפה נמס איכותי יותר מזו המתקבלת בשיטת הריסוס, אך היא איטית ויקרה יותר.  

********************
שמן זית

מהו שמן זית?
השמן שהופק מפרי הזית מכונה במקרא "יצהר". בימי קדם הוא שימש רכיב חשוב במזון האדם; הדליקו בו אור בנרות ובמנורת שבעת הקנים בבית המקדש; שמן הזית שימש למשיחת מלכים וכוהנים ובפולחן המנחות במזבחות; היה לו חלק חשוב בהכנת תמרוקים ותכשירי רפואה; מהעץ הכינו כלים וחפצים, ושימושים נוספים.

********************

טֶקילה היא משקה אלכוהולי חזק ממשפחת המשקאות הלבנים המיוצר אך ורק באזורים ספציפיים בחמש מדינות שבמקסיקו, בעיקר בסביבות העיר טקילה, במדינת חאליסקו שבמקסיקו. הטקילה מיוצרת מהליבה של שיח מדברי הנקרא אגבה כחולה (שם מדעי Agave tequilana)^[1] הנפוץ במקסיקו (הוא אינו סוג של קקטוס).

המותג טקילה הינו בשליטת הממשלה המקסיקנית. כדי לייצר טקילה יש לעמוד בסט תקנות מפורט הנאכף על ידי מועצת ויסות הטקילה המקסיקנית. כדי שמשקה יורשה לשאת את השם טקילה, עליו לעמוד בתנאים רבים. התנאים הבולטים הם: על המשקה להיות מיוצר במקסיקו, באזור המורשה לייצר טקילה, עליו להיות מיוצר מלפחות 51% אגבה כחולה, על הבקבוק צריכה להופיע חותמת רשמית המכילה את מספור המזקקה, אחוז האלכוהול במשקה צריך לנוע בין 35% ל-55% אלכוהול (רמת האלכוהול הנפוצה בטקילה הינה 38%-40%).

מזקל הוא משקה אלכוהולי הדומה לטקילה, אולם הוא יכול להכיל סוגים שונים של אגווה במינונים שונים. לעתים המזקל מבוקבק עם זחל עש ^[2] , התוקף את צמח האגבה. הזחל בפי העם תולעת (גוֹזָנוֹ בספרדית). בעת הכנת מזקל קולים את ליבת האגווה, ולכן טעמו של המזקל הוא מעושן.

ישנן ארבע קטגוריות איכות לטקילה, לפי רמת היישון וסוג הטיפול בה.

1. Blanco / Silver - טקילה צלולה ושקופה (חסרת צבע), אשר לא יושנה אלא בוקבקה מיד לאחר הזיקוק.
2. Joven u Oro / Gold - טקילה לא מיושנת, שרוככה על ידי הוספת צבע קרמל או סוכרים (עד כדי אחוז אחד ממשקלה), צבעה צהבהב.
3. Reposado /Rested / Aged - טקילה שיושנה לפחות חודשיים בחביות עץ אלון, צבעה זהוב חלש.
4. Anejo / Extra-Aged - טקילה שיושנה לפחות שנה בחביות עץ אלון שנפחן עד 600 ליטר, צבעה זהוב חום.

בנוסף, טקילה מסווגת סיווג נוסף לפי כמות האגווה הכחולה. חלק מהטקילות מיוצרות מ-100% אגווה כחולה. טקילות אלה חייבות להיות מבוקבקות במקסיקו ורשאיות להיקרא פּיוּרוֹ או לציין על הבקבוק 100% אגווה כחולה. שאר הטקילות (נקראות לעתים מיקְסְטוֹ) מיוצרות לרוב מ-51% אגווה כחולה ושאר 49% חומר גלם מורכב מסוגים שונים של סוכרים. את הטקילות הללו ניתן לייצא במיכלים גדולים לביקבוק מחוץ למקסיקו (לרוב בארצות הברית).

צמח האגווה מגיע לרמת הבשלות המתאימה באזור 8-12 שנים לאחר שתילתו. בשלב הזה קוצצים את עלי האגווה ומשאירים רק את הליבה, הנקראת פִּינָה (בספרדית - אננס). כל פינה שוקלת לרוב בין 18 ל-32 קילוגרם, אם כי היא יכולה להגיע על ל-90 קילוגרם.

כאשר הפינאס (הליבות) מגיעות למזקקה, הם נחתכות ומבושלות כדי להפוך את העמילן והסוכרים המורכבים לסוכרים פשוטים. הבישול מתבצע בכבשנים מסורתיים בשם הוֹרנוֹס (במשך כיומיים ) או בסירי לחץ מודרניים (במשך כ-12 שעות). לאחר הבישול, הפינאס נקצצות והנוזלים מופרדים משאר חלקי הצמח אל תוך מיכלי התססה מסורתיים מנחושת או מיכלי התססה מודרניים מפלדת אל-חלד. כאשר מייצרים טקילה מיקסטו, מוסיפים בשלב הזה למיכלים סוכרים שונים. לאחר מכן, מוסיפים למיכלים שמרים הגורמים לתהליך תסיסה היכול להימשך עד יומיים, בו הסוכרים נהפכים לאלכוהול.

לאחר סיום ההתססה, הנוזל האלכוהולי הופך זיקוק כפול, או בתהליך מסורתי של זיקוק דודי או בתהליך של זיקוק רציף. הזיקוק הראשון מכונה "הפרדה" והתוצר שלו הוא אלכוהול באיכות נמוכה המכונה לעתים טקילה רגילה. הזיקוק השני מכונה "זיכוך" והתוצר שלו הוא טקילה לבנה. לאחר הזיקוק הכפול, הטקילה עשויה לעבור תהליכים נוספים לפני הביקבוק כגון הוספת קרמל או יישון בחביות עץ אלון.

הטקילה מוגשת לרוב נקייה (כלומר, ללא תוספת), בכוס שוט כשהיא מלווה במלחייה ופרוסת לימון. צורת השתייה הנהוגה היא לחלוח גב היד בין האגודל והאצבע המורה, המלחת האזור, ליקוק המלח, שתייה מהירה של השוט המלווה מיד במציצת או אכילת פרוסת הלימון. המלח נועד להקטין את צריבתה של הטקילה על ידי הפרשת רוק, ואילו הלימון משפר את הטעם.

הטקילה משמשת אף בבסיס לקוקטיילים. המפורסם בהם הוא מרגריטה, קוקטייל המכיל טקילה, ליקר תפוזים (לרוב טריפל סק), ומיץ לימון (או סאוור מיקס) ומוגש לרוב בכוס ייחודית לו, המעוטרת בשכבת מלח.

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

ליקרים 

ליקר הוא משקה אלכוהולי חזק ומתוק, המבוסס לרוב על תזקיק אלכוהולי המתובל בחומרים מגוונים כגון: פירות, אגוזים, תבלינים, דבש, שמנת ושוקולד. ליקר מכיל לרוב בין 15% ל-55% אלכוהול. הליקרים כמעט תמיד אינם מיושנים, אם כי הם יכולים לעבור תקופת חיתון מסוימת כדי לאפשר לטעמים להתמזג.

המילה ליקר מגיעה מהמילה הלטינית 'liquifacere' שפרושה "להתמוסס" ומתייחסת להתמוססות חומרי הטעם במשקה. בחלק מהארצות (ביחוד בארצות הברית) מכונים הליקרים בשם "קורדיאל" (Cordial).
 

הליקרים הראשונים הוכנו ככל הנראה בסוף ימי הביניים. הם יוצרו בעיקר על ידי נזירים שהשתמשו באלכוהול כדי לשמר צמחי מרפא שונים. הליקרים הללו היו מרירים, ושימשו בתרופות או שיקויים. ככל הנראה באיטליה הוכנו ליקרים החל מהמאה השלוש עשרה.

כיום, ליקרים מיוצרים בארצות רבות בעולם ומוגשים בצורות שונות: נקי, עם קרח, עם קפה, או כחלק מקוקטייל.

מרבית הליקרים המסחריים מבוססים כיום על תזקיק אלכוהולי נקי, המתובל וממותק ישירות. אולם חלק מהליקרים מבוססים על משקאות אלכוהולים לבנים (וודקה, ג'ין, רום וטקילה) או על משקאות אלכוהולים אחרים כגון ברנדי, וויסקי, ויין. עם זאת, סוג הליקר נקבע לרוב על פי המתבל הדומיננטי שבו.

בנוסף, חלק מהליקרים הם גנריים, כלומר, לאף חברה אין בעלות על שם הליקר וחברות שונות מייצרות אותו, למשל קרם דה קסיס. מרבית הליקרים הם מותג פרטי ולרוב מתכונם המדויק, רשימת מרכיביהם ואופן הכנתם נשמרים בסוד.
 

יש קטגוריות רבות של ליקרים המבוססות על המתבל המרכזי, כגון קפה, שוקולד, תפוזים, פירות, דבש, אגוזים, אניס ועוד. להלן מספר קטגוריות מיוחדות של ליקרים:

• ליקר עשבים - משפחת ליקרים מרירים, תרופתיים, לרוב בעלי מסורת עתיקה של מאות שנים. הם מכילים לרוב עשרות רבות של עשבי תיבול (כאשר הנוסחה המדויקת נשמרת בסוד). לרוב אלה ליקרים חזקים, המכילים 35%-55% אלכוהול. דוגמאות - שארטרז, בנדיקטין, יגרמייסטר, פסואה.

• ליקר שמנת - ליקרים בתוספת שמנת. לרוב בעלי רמת אלכוהול נמוכה ביחס לליקר–כ-17%. דוגמאות - אייריש קרים (משפחת ליקרים המכילה וויסקי אירי ושמנת אירית), שרידאנס, אמרולה.

• שנאפס - לעתים נחשב לליקר, בעיקר בגרסתו האמריקאית, כאשר הוא מכיל 20% אלכוהול ותוספות שונות על מנת לשפר את טעמו. עם זאת, הגרסה המקורית של המשקה מכילה ב-40% אלכוהול ונתפסת כמשקה אלכוהולי בפני עצמו ולא כחלק מקטגוריית הליקרים.
  

  הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

•  רום
  

   

   

   

  רום הוא משקה אלכוהולי חזק המופק מתוצרי לוואי של קנה הסוכר, כגון דבשה ומיץ קנה הסוכר, בתהליך של תסיסה וזיקוק. לרום ריח עז אופייני וטעם מתקתק במקצת, עם תכולת אלכוהול גבוהה (40% ברום סטנדרטי).

  מרבית הרום מיוצר בארצות הים הקריבי ובשפך הנהר דמררה בדרום אמריקה. ארצות אחרות בהן רום מיוצר הן אוסטרליה, הודו ומושבות צרפתיות לשעבר באוקיינוס ההודי.

  קיימים מספר סוגי רום:

  • רום בהיר משמש לשתייה (ישירות, או על קרח) ועירבוב קוקטיילים.
  • רום זהוב ורום כהה משמשים לבישול, כמו גם לעירבוב קוקטיילים ולשתיה.

  לרום ישנה חשיבות דתית ותרבותית בארצות האגן הקריבי ודרום אמריקה. שימוש ברום נפוץ במסורת הדתית של דת הסנטריה , ודתות קריביות אחרות. בנוסף, לרום ישנו קשר ארוך יומין לצי הבריטי אשר מלחיו היו שותים אותו נקי או מעורבב במים חמים ("גרוג" באנגלית Grog) ולנושאים כגון פיראטים וסחר עבדים. הרום היה אחד ממוצרי הסחר העיקריים שאמריקה סיפקה ל"עולם הישן" (אירופה), ועל רקע הסחר וייצור הרום התרחשו מאורעות כגון המהפכה האמריקנית.

  משקאות שמקורם בתוצרי קנה סוכר מזוקקים ידועים עוד משחר ההיסטוריה. ככל הנראה, משקאות אלו יוצרו לראשונה בהודו או סין העתיקה. מאזורים אלו, משקאות אלו התפשטו לארבע כנפי תבל. דוגמה למשקה כזה הוא ה"ברום", משקה שיוצר במאלי במשך אלפי שנים.

  רום של ממש זוקק לראשונה במטעי הסוכר באיים הקאריביים, כאשר עבדים גילו שניתן להתסיס דבשה, אחד מתוצרי הלוואי של זיקוק הסוכר, ולקבל אלכוהול. מאוחר יותר, גילו כי ניתן לזקק את התוצר המותסס של הדיבשה ולקבל משקה אלכוהולי חזק יותר וארומטי יותר.

  ישנם חילוקי דעות באשר למקום המדויק בו התגלה הרום, אך המסורת היא שהמשקה נוצר לראשונה באי ברבדוס.

  אחרי המצאתו, הרום זכה לפופולריות גדולה והתפשט במהרה לארצות דרום אמריקה וגם למושבות האירופאיות במרכז וצפון אמריקה.כדי לספק את התאווה הגדלה למשקה, הוקמה מזקקת הרום הראשונה בניו יורק (סטאטן -איילנד), ובמהרה הוקמו נוספות במושבות אחרות.צריכת הרום הייתה באותה תקופה גבוהה ביותר- 13.5 ליטר רום פר נפש במושבות.

  כדי לעמוד בדרישה העצומה לדבשה, וגם עקב עליית הביקוש לסוכר באירופה, נדרש כוח אדם רב לעיבוד מטעי הסוכר באיים הקאריביים. דרישה זו יצרה סחר תלת צדדי בין אפריקה, האיים הקריביים והמושבות באמריקה. עבדים יובאו מאפריקה לאיים הקריביים, הדיבשה שהם יצרו הפכה לרום במושבות , והרום מימן יבוא עוד עבדים מאפריקה.

  לסחר זה היו השפעות דמוגרפיות , תרבותיות ופוליטיות. עקב יבוא העבדים, חלק גדול מאוכלוסיית האיים הקאריביים ודרום אמריקה נעשה ממוצא אפריקאני, ומנהגים תרבותיים רבים עברו מאפריקה לאותן מדינות.

  בצד הפוליטי, סחר העבדים, הסוכר והרום היה רווחי ביותר למושבות האמריקאיות. ייתכן כי הפגיעה בסחר זה, עקב מס הסוכר הבריטי שהוטל בשנת 1764 , תרמה להתגבשות ההכרה הלאומית במושבות ולהכרזת המרד בבריטים.

  מרבית הרום מיוצר מדבשה, למעט באיים דוברי הצרפתית שם מועדף השימוש במיץ קנה סוכר.

  תסיסה

  לרכיב הבסיס (דיבשה או מיץ קנה סוכר) מוסיפים שמרים ומים , כדי להתחיל בתהליך התסיסה. רוב יצרני הרום משתמשים בשמרים מיוחדים, ולא בשמרים הפראיים שנמצאים ברכיב הבסיס באופן טבעי. בג'מייקה, השמרים בהם משתמשים מקורם בשאריות התסיסה של רום קודם.

  לשמרים ישנה חשיבות תהומית בקביעת טעם וסוג הרום המתקבל- רום כהה מיוצר בתהליך של תסיסה איטית, בעוד רום בהיר לשתייה מיוצר על ידי שמרים הגורמים לתסיסה מהירה.

  זיקוק

  בדומה לתסיסה, אין שיטה סטנדרטית לזיקוק רום. רוב יצור הרום נעשה במזקקות עמוד, אולם יצרנים מסוימים עדיין משתמשים במזקקות סיר, שיתרונן הוא בכך שתוצריהן מכילים יותר משקעים, כך שטעם המשקה המתקבל הוא מלא יותר. עם זאת, זיקוק בשיטה זו הוא איטי יותר, ולכן מועדפות מזקקות העמוד.

   

  ישון

  רבים מייצרני הרום דורשים שהרום יעבור תהליך של יישון, שבו הרום מוחזק בחביות (לרוב מעץ בורבון, אך אפשר גם פלדת אל-חלד או עץ אחר) במשך לפחות שנה. אחרי היישון, הרום עובר תהליך של עירבוב כדי להבטיח טעם אחיד. במסגרת תהליך זה, רום בהיר עשוי לעבור סינון, כדי להסיר אי אחידות בצבע.לרום כהה מוסיפים לעתים קרמל כדי להגיע לטעם הרצוי.

  
   

   

אלכוהול
הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.
בירה
בירה הוא שם המתאר מספר משקאות חריפים שונים המיוצרים בתהליך של תסיסה, בדרך כלל של שעורה או דגנים אחרים. תהליך ייצור הבירה (וגם של משקאות אלכוהוליים אחרים) נקרא בישול (מכאן הביטוי מבשלות בירה).

בירה יוצרה לראשונה לפני 6,000 שנים לפחות, במספר תרבויות עתיקות ששכנו במזרח התיכון, כמו מצרים העתיקה ומסופוטמיה. מכיוון שהמרכיבים לבירה שונים ממקום למקום ובתרבויות שונות, כך גם המאפיינים של התוצר הסופי, כמו טעם, ריח וצבע משתנים.

מרכיביה העיקריים של הבירה הם:מים, לתת (העשוי בדרך כלל משעורה), כישות ושמרים. כמו כן משתמשים לפעמים (בעיקר בבלגיה) גם באמצעי תיבול שונים בבישול בירה, כדי להעניק לה טעם מיוחד. במקומות שונים בעולם משתמשים בזרעים פרט לשעורה כמקור של סוכרים ללתת, כגון חיטה, תירס ואורז.

לתת

לתת (Malt) הוא חומר הגלם העיקרי לייצור בירה. לתת הוא דגן שעבר הנבטה, הגורמת לפרופיל עמילנים המתאים לייצור בירה. ברוב המוחלט של המקרים, הלתת בו משתמשים הוא לתת משעורה. בבירות חיטה משתמשים גם בלתת שעורה וגם בלתת חיטה. בעולם משתמשים גם במקורות סוכרים אחרים כגון אורז ותירס, מכיוון שהם זולים יותר מלתת.

חלק ממבשלות הבירה, שאינן בעלות מלתתות משלהן, רוכשות אותו ממפעלים המתמחים בייצורו. אלה נקראים מלתתות - Maltesers, בלעז. השלב הראשון בתהליך ההלתתה הוא הנבטת השעורה. שלב זה מתחיל בהשריית הדגן במים למשך מספר שעות. המים מביאים לתהליך נביטה, שבמהלכו מפרקים אנזימים בגרעיני התבואה את חומר התשמורת העמילני. עמילן הוא רב-סוכר, שיש לפרק אותו לסוכרים פשוטים, שרק הם זמינים לפעילות הפירוק של השמרים (תסיסה). לאחר מכן מוחזקים הגרעינים הנובטים באולמות מיוחדים, מאווררים ומבוקרי טמפרטורה, על מנת להמשיך את תהליך הפירוק.

בשלב הבא עוצרים את ההנבטה על ידי ייבוש הגרעינים באוויר חם. בשלב זה מקבלים לתת בגוונים שונים באמצעות דרגות קלייה שונות. חלק מהלתת מותירים בהיר והוא משמש כלתת לבירות בהירות, או כ"לתת בסיס". חלק מהלתת קולים יותר, לקבלת לתת בגוון חום כהה יותר ויותר, עד שחור (למשל "לתת שוקולד"). בייצור הבירה משתמשים בצירופי לתתים שונים, כך שמתקבלת בירה בגוון מסוים - כהה יותר או פחות - ובעלת טעמים קלויים יותר או פחות (יותר טעמי קפה, שוקולד וכדומה).

לתת הבסיס, שעובר קלייה קלה, מכיל עמילן ואנזימים (עמילאז) שיפרקו אותו לסוכרים בהמשך תהליך הייצור; מסיבה זו, לתת הבסיס הוא תמיד רוב הלתת בו נעשה שימוש במתכון בירה אופייני.

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

ברנדי וקוניאק
הברנדי (מהולנדית: brandewijn -יין שרף) הוא משקה אלכוהולי המיוצר מיין לבן צעיר העובר תהליך של זיקוק. הנוזל השקוף המופק בזיקוק מכונה בצרפתית בשם "או דה וי" (Eau de vie) - "מי החיים" (בדומה לשמות המקומיים של האלכוהול בלטינית, Aqua vitae, או שמותיהם המקומיים של משקאות מזוקקים אחרים, כגון ויסקי) - ומועבר לעתים לחביות עץ אלון בהן הוא משתבח תקופות משתנות של זמן.
בשהייה של שנים רבות בחביות עץ, מתקבל צבע חום-זהוב וניחוח ייחודי. ברנדי שלא משתבח בחבית לאורך זמן רב מקבל לרוב את צבעו כתוצאה מהוספת מעט קרמל. ברנדי רגיל מיוצר בחוזק 40%-45% אלכוהול, אולם יש מקרים שהחוזק מגיע אף ל-60%.

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה. 

ג'ין הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

 
טקילה - TEQUILA 
 

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

ג'ין (אנגלית: Gin) הוא משקה אלכוהולי חסר צבע ממשפחת המשקאות הלבנים המופק באמצעות התססה וזיקוק של דגנים.

אין יודעים בוודאות מי יצר לראשונה את הג'ין (בדומה למרבית המשקאות האלכוהוליים), אך יש המשערים כי נוצר לראשונה על ידי הרופא והמדען (כימאי, פיזיולוג ואנטומאי) פרנציסקוס סילביוס מהולנד. הג'ין הוא פיתוח של משקה ההולנדי עתיק יומין בשם "חנייבר" או "ינייבר" (ערער), אשר טעמו העיקרי הוא כטעם הערער, ממנו מופק המשקה. עדיין ניתן להשיג חנייבר בבקבוקי חרס מסורתיים, אפילו בארץ. השם "ג'ין" הינו שיבוש אנגלי של השם ההולנדי "חנייבר".

ג'ין מבוסס על דגנים, ומזוקק בזיקוק דודי כפול. לאחר מכן בגלל טעמו התפל של המשקה המתקבל מוסיפים תבלינים : בראשם הלענה, אשר מעניק למשקה את טעמו הייחודי, ובנוסף גם כוסברה, ערער, אירוס פלורנטיני, קינמון ועוד.

לאחר מכן מדולל הג'ין במים ומבוקבק לבקבוקים.

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

 וודקה
 

ויסקי (Whisky בסקוטלנד ובקנדה או Whiskey באירלנד ובארצות הברית) הוא משקה חריף נפוץ, המופק על ידי זיקוק סוגים שונים של דגנים אשר עברו תהליך הלתתה (תהליך בו מאפשרים לזרעי הדגן לנבוט ואז מייבשים אותם בחום גבוה ומפסיקים את הנביטה). לאחר הזיקוק, מיושן הנוזל בחביות עץ אלון לפרק זמן משתנה. אחוז האלכוהול ברוב מותגי הוויסקי עומד על 40.

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה.

בעולם מוכרים מספר סוגים עיקריים של ויסקי:

• מאלט - ויסקי המורכב מ-100 אחוז לתת, ויסקי מסוג מאלט יכול להיות בלנדד מאלט (כלומר הרבה מאלטים מעורבבים) או סינגל מאלט (כלומר סוג אחד של מאלט) בנוסף לכך כל ויסקי אשר נחשב למאלט חייב לשאת את התוית "Pure malt" על הבקבוק.
• גריין ("דגנים") - תזקיק זול המופק בתהליך זיקוק רציף ואשר משמש בעיקר לעיבוי המשקה ולייצור ויסקי בלנדד על ידי עירבובו של הגריין עם כמות קטנה של ויסקי סינגל מאלט.
• בלנדד ("מעורבב") - לרוב נקרא סקוטש - ויסקי המורכב ממספר תזקיקים שונים. לרוב כמות קטנה של סינגל מאלט וכמות גדולה של ויסקי גריין.
• בורבון - ויסקי שנוצר באמריקה במאה ה-19 ומבוסס על תירס
• טנסי - ויסקי בורבון שיש לתהליך היצור שלו שלב נוסף בו מועבר המשקה דרך פחם עץ אדר (מייפל).

מבין ארבעת הסוגים, היחיד אותו כמעט ולא ניתן להשיג בצורה מסחרית הוא ויסקי הגריין, כיוון שהוא משמש לרוב רק בתהליך היצור של הבלנדד, ואינו עומד כוויסקי בפני עצמו.

לרוב שותים את הוויסקי כמשקה יחיד, עם קרח או בלעדיו. ניתן לשלבו גם בקוקטיילים שונים, לדוגמה: 'מסמר חלוד' הוא קוקטייל שמכינים מויסקי סקוטי והליקר דרמבוי.

מעל סקוטלנד מתאדים מעל מיליון ליטרים של ויסקי. אגדה סקוטית מספרת שהיכן שמתאדים אדי הוויסקי יש גן-עדן ושם המלאכים אוספים את האדים, הופכים אותם בחזרה לויסקי ושותים. נהוג לכנות את האדים ש'אובדים' בתור Angel's Share.

את תהליך הכנת הוויסקי ניתן לחלק לשישה שלבים נפרדים:

1. הלתתה - השריית גרעיני שעורה במים למשך כמה ימים (מה שגורם למשקה זה להיחשב חמץ גמור). לאחר ההשריה, שוטחים את הגרעינים הלחים על ריצפה של מקום גדול, עד שהם מגיעים נובטים. תוך כדי ההשריה יש לאוורר את הגרעינים כדי לא יתחממו יתר על המידה. במהלך ההנבטה, גרעיני השעורה מצמיחים שורשים קטנים ומייצרים אנזימים שבהמשך יגרמו להפיכת העמילן לסוכרים.
   כעבור כחמישה ימים, מעבירים את הגרעינים המונבטים למעין כבשן שרצפתו מחוררת ותחתיה בוערת אש (חומר הבערה הוא אדמת "כבול"). חום הכבשן גורם להפסקת תהליך ההנבטה, ואילו העשן הנפלט מאדמת הכבול הבוערת מוסיף טעם לגרעינים. לאחר שלב זה מכונים הגרעינים "לתת" ("מאלט").
2. תסיסה - טוחנים את הלתת המיובש לקמח גס הנקרא "גריסט". מערבבים (באמצעות כלי המכונה "מאש טאן") במים בחום של כ-67 מעלות צלזיוס. שואבים את המים ומרתיחים את ה"גריסט" שנית ושלישית עד להגעה לנקודת רתיחה. בתום שלב זה מתקבלת תערובת המכונה "מאש".
   בוחשים את ה"מאש" כדי לזרז את הפיכת העמילן לסוכרים, ובתום התהליך מופק נוזל מתוק הנקרא "וורט", אותו מקררים לטמפרטורה של 20 מעלות צלזיוס בכלי המכונה "וואשבאק".
   בתוך מיכל ה"וואשבאק" מתחיל תהליך התסיסה של הנוזל על ידי הוספת שמרים המאכלים את הסוכרים ומפיקים מהם אלכוהול ופחמן דו חמצני. פעולה זו נמשכת כיומיים ובמהלכה נוצרים גם חומרים נוספים אשר מוסיפים טעם לוויסקי. בתום תהליך זה מתקבלת עיסה צמיגה המכילה כ-8% אלכוהול.
3. זיקוק - לאחר קבלת העיסה האלכוהולית בשלב התסיסה, מסננים את התוצר ומעבירים אותו לזיקוק. זיקוק הוויסקי מבוצע באחת משתי שיטות:
   • זיקוק דודי - זוהי השיטה המסורתית לזיקוק ומשתמשים בה לזיקוק ויסקי איכותי (סינגל מאלט). בשיטה זו מחממים את הנוזל בדוד נחושת וכתוצאה מכך מתאדה האלכוהול שבו. אדי האלכוהול נלכדים ומקוררים בצינורות מפותלים וחוזרים להיות נוזל שנפחו קטן משל הנוזל המקורי אך אחוז האלכוהול בו גבוה. שיטה זו יוצרת ויסקי איכותי, אך חסרונה הוא בכך שניתן לזקק כמות קטנה מאוד של נוזל וגם זאת לאורך פרק זמן ארוך יחסית.
   • זיקוק רציף - שיטה מודרנית וזולה יותר לזיקוק הוויסקי, שממנה מתקבל ויסקי גריין. בשיטה זו מועבר הנוזל דרך מערכת של מכלים אשר בכל אחד מהם הוא מזוקק במעט. בין המכלים ישנה מערכת שסתומים המאפשרת מעבר של הנוזל למכל הבא רק אם הוא הגיע לרמת האלכוהול הרצויה לשלב בו הוא נמצא. אם הנוזל אינו ברמה אלכוהולית מספקת הוא חוזר לתחתית המכל ומתחיל את התהליך מההתחלה. שיטה זו היא כאמור זולה ומהירה יותר, אך הוויסקי שמתקבל בה נחשב למשקה מאיכות ירודה יותר.
   • את הוויסקי מקובל לזקק לפחות פעמיים, כך שבתום תהליך הזיקוק יכולה רמת האלכוהול בנוזל להגיע עד ל-70%.
4. יישון - הנוזל האלכוהולי מועבר לחביות עץ אלון שם הוא מדולל ל-63% אלכוהול. תוך כדי השהייה בחביות שנמשכת בין 3 (התקן המינימלי בסקוטלנד ובאירלנד) ל-21 שנים ואף יותר סופג הנוזל מהחביות ארומה מיוחדת וכמו כן את צבעו הזהוב (יש מפעלים אשר מוסיפים את הצבע באמצעות שריפה של פחמים בתוך החביות). במרבית מפעלי ייצור הוויסקי נהוג ליישן את הוויסקי בחביות ששימשו בעבר לאחסון ויסקי, בורבון (ויסקי אמריקאי) או יין. במיוחד נפוץ ליישן את הוויסקי בחביות עץ אלון ששימשו ליין "שרי" אדום מתוק, המיוצר מענבים בספרד. חביות שיושן בהם יין שרי זה מספיגות כמויות קטנות של סוכר ענבים אשר מוסיפות לוויסקי מתיקות עדינה ביותר.
5. סינון - בתום היישון מסונן המשקה בפעם האחרונה לפני הביקבוק. סינון זה מתבצע על ידי קירור הנוזל לטמפרטורה הקרובה ל-0°C וכשהוא קר דיו, מעבירים אותו דרך מסנן דק ביותר. תהליך זה מונע מהנוזל לקבל עכירות ומנקה אותו לחלוטין. כיוון שתהליך זה פוגע מעט בטעמו הסופי של המשקה, ישנם מותגי ויסקי בהם לא מבוצע שלב זה בתהליך היצור.
6. בלנדר - שלב הערבוב. בויסקי אשר אינם "סינגל מאלט" (לתת בודדה), מערבב ה"מאסטר בלנדר" סוגי ויסקי שונים לקבלת ויסקי בעל טעם מסוים ביותר. הערבוב מגיע לעשרות סוגי ויסקי בבקבוק אחד מתוך כמאתיים אפשרויות. אחד מהסוגים המעורבבים ביותר מיוצר בחברת "ג'וני ווקר" ומכיל כ-40 סוגי ויסקי שונים.
   יש המייצרים מהוויסקי גם ליקר מתוק מיוחד המכונה "דרמבוי" ומיוצר בסקוטלנד.
7. ביקבוק - בתום תקופת היישון מועבר הוויסקי המוכן לבקבוקים, מקבל תווית ונשלח לשיווק. אם בתום תהליך היישון מתקבל משקה בעל אחוזי אלכוהול גבוהים מדי, מוסיפים לו מים זכים כדי לדלל אותו לרמת האלכוהול הרצויה ורק לאחר מכן מבקבקים אותו.

וודקה (מרוסית: Bl6;k6;l2;k2;) הוא משקה חריף חסר צבע ממשפחת המשקאות הלבנים, המופק באמצעות התססה, זיקוק של דגנים או של סלק. מלבד כמויות זניחות של חומרי ריח, וודקה מכילה בעיקר מים ואלכוהול (אתנול). כמות האתנול בוודקה נעה בין 35% ל-70% מהנפח, ובדרך כלל הכמות היא 40%.

וודקה היא משקה עתיר אלכוהול, לכן השפעת המשקה על האדם ניכרת כבר לאחר שתייה של כמות מעטה. עיקר תפוצתה של הוודקה ברוסיה, במדינות מזרח אירופה ובסקנדינביה, ורוב מקרי האלכוהוליזם במדינות אלו מקורם בשתיית וודקה. לוודקה מגוון השפעות בריאותיות, מזיקות ברובן, שמשקלן תלוי בעיקר במינון המשקה ובגיל השותה.

שתיית וודקה עשויה לגרום גם לתחושה של התרוממות, שחרור ונינוחות וכן קירוב חברתי. במדינות שבהן נפוצה שתיית וודקה, יש למשקה תפקיד חברתי מרכזי. במדינות אלו, שבהן שתיית יין פחות מקובלת, נהוג ללוות את הארוחה בוודקה, ונהוג להגיש וודקה בעת קבלת אורחים.

אי אפשר להצביע במדויק על מקורותיה של הוודקה, אך הסברה היא שמקורה ברוסיה או בפולין.

אחד ההסברים הנפוצים למשמעות השם "וודקה" הוא שבשפות הסלאביות הוא צורת הקטנה וחיבה של "וודה" (k4;l6;k6;k2;) - מים. עם זאת, מחקר בלשני אטימולוגי לא תומך בקביעה זו באופן חד משמעי. אפשרות אחרת היא שהמילה מגיע מהפועל l8;k2;k9;k4;l6;k6;l0;m0;n0; - "לערבב נוזלים, לדלל"; למרות הדמיון בצליל, שורש המילה הזו הוא לא השורש של המילה k4;l6;k6;k2;, אלא של הפעלים הסלאביים k4;k7;l9;m0;l0;, k4;l6;k6;l0;m0;l0; - "להוביל". אפשרות אחרת להופעת המילה היא aqua vitae (לטינית: מי החיים) - שם לטיני של משקה אלכוהולי אשר היה נפוץ באירופה בימי הביניים; אם התאוריה הזו נכונה, אזי המילה וודקה, אשר מופיע במספר מקורות עתיקים גם בצורת k4;l6;m0;l2;k2; ("ווטקה") נוצרה דווקה מהמילה הלטינית vita, "חיים" ולא aqua, "מים". (השם aqua vitae התגלגל לשפה הבלארוסית בצורת k2;l2;k2;k4;o0;m0;k2;, אשר עדיין משמש כשם של משקה חריף מקומי.)

בשפות סלאביות מלבד הרוסית המילה וודקה מציינת את הסוג הרוסי של וודקה ולמשקאות מקומיים דומים יש מילים אחרות. ^[1] כך, באוקראינית הוודקה המקומית נקראת הורילקה; מילה זו גזורה מהשורש של k5;l6;l8;o0;m0;l0;, "להישרף".

במחצית השנייה של שנות ה-70 התעוררה מחלוקת בקשר לזכותן של מדינות ברית המועצות לשעבר לשווק משקאות תחת השם "וודקה". בזמן המהפכה הרוסית היגרו מרוסיה מפעלים רבים, וביניהם יצרן הוודקה סמירנוף; כך הופרעה המסורת הרוסית בייצור חומר זה. מאז 1979 משתמשת רוסיה בסיסמה "רק וודקה מרוסיה היא וודקה רוסית מקורית"; מנגד, חוקרים פולנים טענו כי האיזכור הראשון בכתב למשקה בשם וודקה נמצא דווקא במקורות פולניים מ-1405, בעוד שבמקורות רוסיים וודקה מאוזכרת רק החל מ-1751.

עם זאת, ישנם היסטוריונים הטוענים כי כבר במאה השמינית, ייצרו איכרים בפולין אלכוהול קפוא מיין.

הנתונים המוצגים באדיבות וואלפדיה. 

 וויסקי
 

ברנדי עשוי להיות מזוקק מענבים, אולם גם מפירות אחרים כגון תפוחים, שזיפים,דובדבנים ועוד.
 

הברנדי נחשב לאיכותי יותר ככל שהזמן בו שהה בחביות ארוך יותר, אולם ברנדי אינו מתיישן לאחר שהועבר לבקבוקים. לפיכך גילו של ברנדי הוא משך הזמן בו שהה בחבית. הסימונים המקובלים על התוויות לגילו של ברנדי הינם-

• A.C
• V.S ר"ת Very Superior (יש שטועים וקוראים לו Very Supreme): ברנדי בן שנתיים וחצי לפחות אך לא יותר מארבע וחצי שנים
• V.S.O.P ר"ת Very Superior Old Pale: ברנדי בן ארבע וחצי עד שש שנים
• X.O ר"ת eXtra Old: ברנדי שגילו מעל 6 שנים.
• Vintage
• Hors D'age

מים

מקור המים ותכונותיהם משפיעים במידה רבה על התוצאה הסופית מאחר שהמים הם מרכיב עיקרי בבירה. מים קשים מתאימים יותר לבירה כהה, ומים רכים - לבירה בהירה.

כשותית

כאשר מתייחסים לכשותית בבירה, מתייחסים לפרח הנקבי של צמח ששמו הלטיני הוא הומולוס לופולוס והוא משתייך למשפחת הקנאביים. תפקידה העיקרי של הכשותית בבירה כיום הוא הקניית מרירות וארומה אופייניות. לשם תיבול והוספת מורכבות, נהוג להשתמש בצמחים שונים, ולא רק בכשותית, בייצור בירה. היסטורית, מלבד ערור הצמאה בגלל הטעמים המרירים, יתרונה של הכשותית הוא בתכונות שמונעות פעילות חיידקית, יתרון שהפך אותה יותר ויותר פופולרית. נוסף על התכונות הארומתיות, מדרבנת מרירות הכשותית לשתייה מוגברת: היא מצמיאה. גם סיבה זו הפכה אותה לפופולרית יותר ויותר בקרב מבשלי בירה מסחריים. את מרירות הכשותית מקובל למדוד ביחידות אלפא. ישנם שני סיווגים לכשותית: כזו שמוסיפה מרירות, וממצים אותה כבר בשלבי הבישול הראשונים, וכזו שמוסיפה ארומה, שבה משתמשים בשלבים מאוחרים של הבישול (חומרי ריח נהרסים בקלות בבישול, לכן מוסיפים רק למיצוי בסיסי שלהם, ותו לא). הערב למילה "כשותית": הצמח "כְּשות" הוא טפיל נשרך אותו ניתן לראות בצידי דרכים, בשדות ובחצרות לא מטופחות. בינו לבין הכשותית אין שום קשר. המילה "כּישות" לא קיימת בכלל במילון העברי המודרני. כשותית היא המילה הנכונה, ונוצרה על ידי האקדמיה על מנת למנוע את הבלבול בין צמח זה ולבין אותו עשב טפיל.

שמרים

שמרים הם יצורים חד תאיים אוקריוטים השייכים למשפחת הפטריות. השמרים מפרקים חד-סוכרים כגון גלוקוז ודו-סוכרים כגון מלטוז ומנצלים אותם לתהליך יצירת האנרגיה שלהם. תוצרי הלוואי מפעילות זו הם פחמן דו-חמצני ואתנול.

חוץ מפחמן דו-חמצני ומאלכוהול יוצרים השמרים חומרים רבים אחרים התורמים לטעם ולארומה של הבירה. לכל מין של שמרים מטבוליזם שונה, דבר הגורם להבדלים ביחסים בין תוצרי הלוואי של השמרים. לכן מגדלת כל מבשלה את השמרים שלה, המשאירים חותמת ייחודית על טעם הבירה.

הבירות בעולם נחלקות לשתי משפחות: לאגר ואייל. חלוקה זו נקבעת לפי סוג השמרים: שמרי אייל משמשים להכנת בירה מסוג אייל ושמרי לאגר משמשים בהכנת בירה מסוג לאגר. בין שתי המשפחות מספר הבדלים:

• מיקום התסיסה - שמרי לאגר תוססים בחלקו התחתון של מיכל התסיסה ושמרי אייל בחלקו העליון.
• טמפרטורה - שמרי אייל מתרבים בטמפרטורה גבוהה יותר משמרי לאגר, טמפרטורת התסיסה המועדפת עליהם היא בין 15 ל-24 מעלות צלזיוס. לעומתם, שמרי לאגר זקוקים לטמפרטורות נמוכות יותר: 4 - 15 מעלות צלזיוס, לכן קירור הוא חלק בלתי נפרד בתהליך הכנת בירה מסוג לאגר.
• טעם. טעמה של בירה מסוג אייל עשיר יותר מבירת הלאגר הטיפוסית-מסחרית וזאת בשל חומרי ארומה וטעם שונים המיוצרים בתהליך התסיסה.